הספר הראשון שלי יצא ונמצא ברשתות הספרים הגדולות:

קישור לאתר של ההוצאה

תמונות נוספות

על הרעיון

המסגד באם אלפחם

הכל החל בינואר 2010. במסגרת שיטוטי הצילום שלי מצאתי את עצמי על החוף של ג'סר אלזרקאא'. הגעתי אל החוף לאחר הליכה לאורך נחל תנינים במטרה לצוד בעדשתי ציפורי מים וחיות אחרות. בעודי הולך לאור הנחל נגלה לעיני ממזרח כפר קסום. ערב רב של בתים צבעוניים המונחים בפיזור על גבעת הכורכר המשקיפה אל הים. בין הנחל לבין הכפר השתרע מישור ירוק ובו רעו בשלווה כמה עדרים. למשך כמה רגעים איבדתי את זכרוני. הייתי משוכנע שאני נמצא באחד הכפרים הציוריים בחבל אנדלוסיה, ניסיתי להזכר במועד הטיסה הביתה והכנסתי יד עמוקה לתרמיל בחיפוש אחר מדריך ה-Lonely Planet שלי. צחנה של ביוב בלתי מטופל החזירה אותי למציאות. המשכתי על גדת הנחל הפראית ועל החוף חיכתה לי הפתעה שניה. במפרץ סלעי קטן ששני מגדלי-אור צנועים תוחמים אותו, חנו כעשר סירות דייג. רשתות היו פרושות על החוף ובצריפים שמעבר להן  עסקו דייגים בהכנת פתיונות ותחזוק הציוד (הכתבה בנושא תפורסם בקרוב). עתה כבר הייתי משוכנע שאיני בישראל, או לחלופין שאיני ב-2010. צילמתי עד כלות הזכרון הדיגיטלי ושבתי הביתה מהורהר.

בבית, מיהרתי לבדוק מה אומר מדריך ה-Lonely Planet Israel על ג'סר אלזרקאא', כפר הדייגים הפסטורלי הצופה אל הים, שמראות סמטאותיו הצרות יכולים למלא מדפים של אלבומי צילומים. בדקתי גם תחת הערכים ה"גשר הכחול" ו-”The blue-bridge”, אך יוק, נאדא, ואללה-אישי. "איך יכול להיות שמעולם לא נכנסתי ליישוב ערבי, להוציא מאה מטרים בתוך פורודיס כדי לנגב חומוס?", שאלתי את עצמי. במשך כמה שבועות הבשיל בי הרעיון וביום שישי אחד, מוקדם בבוקר החניתי את הרכב בצפונה של ג'סר והתחלתי לשוטט.

מפרץ הדייגים של ג'סר אלזרקאא'

מאז, להוציא הפסקה עקב שהיה בארה"ב, אני משתדל לבלות את ימי השישי בכפרים ובערים הערביים. לאחר כמה חודשים של תיור, לא נותר בי ספק, שלכפר הערבי המחובר לאדמה, זה שאינו משטח את הגבעה כדי להבנות, זה שסמטאותיו צרות ומטפסות על-על בשיפועים בלתי אפשריים, זה שבחצרותיו נטועים בוסתנים בהם צומחים מיניה של הארץ, זה שכחכוח הגרון של המואזין הממתין למתפללים מענג את מאזיניו ושהזמן בו דופק לאט יותר, לכפר הזה, למרות התשתיות הרעועות ולמרות ההזנחה והצפיפות, לכפר הזה יש פוטנציאל תיירותי עצום. לו היו צריכים לעבור בנתב"ג כדי לראות את היישובים הערביים, היו מרבית הישראלים מוכנים לשלום סכומים נכבדים כדי לסייר ברחובותיהם ולהנות מן הפולקלור שלהם.

על הממצאים

לידיעת הטוקבקיסטים: אני לא תמים. פסיכי אולי כן, למרות שמעולם לא עברתי אבחון רציני. לא הכל בכפרים נעים לעיני. באחד הסיורים הראשונים שלי, כמה רגעים לפני שהתכוונתי לעלות על הרכב ולנסוע הביתה, פגשתי קבוצת ילדים ובידיה גור כלבים. הכלב היה קשור בחוט פלסטיק הישר לצואר. הוא היה צמא, כחוש ובעיקר מפוחד. שוחחתי עם הילדים על הכלב ועל הטיפול בו והתלבטתי מה לעשות. מחד, חסתי על הכלב, אבל מאידך לא רציתי לפגוע בזכותם החינוכית לגדל כלב.

לבסוף הצעתי להם לקנות אותו. 25 שקלים שילמתי עבורו והם רדפו אחרי ברחובות בצעקות שמחה על העושר הבלתי צפוי שנפל לידיהם.  "איך קוראים לו?" שאלתי לפני שעזבתי והם הביטו אלה באלה מבולבלים. ניכר היה שלא חשבו על כך קודם. "אחמד" הציע אחד מהם, "לא לא" היסו אותו האחרים. בסוף הלכתי על עיסאם. לקחתי אותו הביתה ובתוך שבוע הוא הפך לשחצן תל-אביבי המוכן לצעוד רק לאורך שדירת רוטשליד כשרק המבטא הדק שנותר בנביחות שלו, מעיד על מוצאו. בגלל נסיעתי לארה"ב מצאתי לו בית אצל ידידה, אך היא לא הצליחה להתמודד אתו והעבירה אותו לזוג נחמד. "בוני" קוראים לו היום, אבל כשמזדמן לי לשוחח עמו "אחד-על-אחד" אני לוחש לו בשקט "עיסאם".

כן, כן אני יודע: גם ביישובים יהודים ישנן תופעות של התעללות בבעלי חיים (אני מודה לטוקבק 61 על שהאיר את תשומת ליבי לכך) ובכל זאת ביישובים הערביים נתקלתי ביותר עדויות לארועים שכאלה מאשר בכל ימי עד כה.

מחמוד דאוד סלימאן מארח אותי בסחנין

אך למרות המראות הבלתי נעימים, חווית הסיור ביישובים ערביים היתה מבחינתי הפתעה מדהימה. תמיד הייתי רחוק מאלה הטוענים שמדובר באויב, אבל למרות זאת, לא שערתי איזו קבלת פנים חמה אקבל. במרוצת החודשים האחרונים, שוחחתי עם עשרות אנשים (ששפת אמם ערבית), הוזמנתי לכמה וכמה בתים ולאין ספור כוסות קפה שחור והמסקנה שלי אינה משתמעת לשתי פנים: יש כאן עם עצום של אנשים, רובם המוחלט לבבי ומכניס אורחים, שמשתוקק לחיות כאן בשלווה ומוכן לעשות את זה אתנו, אם רק נתן להם סיכוי (זכויות, הם קוראים לזה). נתקלתי בהרבה ספקנות וחשדנות. חשבו שאני ממס הכנסה, מהמועצה, ממקורות ואולי אפילו מהשב"כ, אבל לאחר שהצגתי את עצמי כמסייר, לא נתקלתי מעולם באף לא בדל של עוינות באף לא זרבובית של שנאה.

מנגד מצאתי שהבורות שלנו (היהודים) עמוקה לאין שיעור מזו שלהם ולעין שיעור מזו שהערכתי. ה"מתונים" שבמכרי הביעו הסתייגות מן המהלך וחששו לגורלי.

היום אני משוכנע שבאי העשייה כנגד הנתק ההולך ומעמיק בין יהודים לערבים, אנחנו הורסים את העתיד של המדינה הזו במו ידינו. לא ברור לי איך יכול להיות שאף אחד למעלה לא רואה את זה ולא מנסה לעשות משהו. פעולה פשוטה יחסית כמו חובת מפגש חודשית עם אוכלוסיה אחרת (לאו דוקא ערבית) מן הסגסוגת המורכבת בארץ הזו כבר מגיל צעיר היתה הופכת את הקערה על פיה.

הרחוב הראשי של באקה אלגרביה

על הכתיבה

כשיצאתי לפרויקט, לא ידעתי איך אעלה אותו על הכתב. ידעתי שאנסה לאסוף תחילה כמה שיותר חומר ורק אח"כ לפרסם אותו כדי להימנע מפניות של גורמים יחצ"ניים (כפי שבאמת קורה עכשיו) וכדי לשמור על בתולי חווית הסיור ביישובים. 1000 המילים שמקצה לי אתר Ynet קצרות מלהכיל תאור מעמיק. לכן וויתרתי על הכוונה המקורית לתאר את ההיסטוריה של היישובים, להתמודד עם הבעיות שלהן ולרקום את עתידן. במקום זאת אני מסתפק במבט קצר, טעימה חפוזה או רחרוח חטוף. אני עושה את שהייתי עושה אם מדובר היה בכפר אינדונזי, גרוזיני או מכסיקני. אני עולה ויורד ברחובותיו, מטפס על צוקיו ומשוחח עם תושביו ומנסה להעביר את שאני שואף לקרבי.

על התוצאות

לפי התגובות, נראה שהרגזתי המון אנשים (יותר אפילו משהתכוונתי). הצלחתי אפילו להרגיז כמה שמאלנים, מה שאומר מבחינתי שאני עושה עבודה מאוזנת. אני מעריך שרוב הרגזנים שייכים לזן שלא יתן לעולם צ'אנס לדו-קיום. חלקם כנראה ספוג מדי בדעות קדומות ולחלקם יש אולי אג'נדה סודית המחייבת אותם להתנגד בכל הכח. אם להתלות באילן גדול ממני נראה לי שהם פשוט מפחדים. בעיקר משעשעת אותי התוכחה "לך תגור אתם". הרי על זה בדיוק אני מדבר. הלואי שיבוא יום בו אוכל לגור בסחנין וחברי לא יביטו בי כבעוף מוזר. הלואי שאוכל לשכור דירה בג'סר ולרדת לחוף בלי שהשכנים יביטו בי בעין ספקנית (ובלי שאתקע בפקקים של חצי שעה בכל פעם שארצה לצאת מן הכפר בגלל התשתיות הנוראיות). אבל הרבה לפני שיתכנו ימים כאלה, אין לנו ברירה אלא לשאוף לדו-קיום. לא לאהבה, רעות או שותפות, בסה"כ קיום זה לצד זה. זה המינימום ההכרחי.

[View with PicLens]

The Sonoran Desert is a North American desert which stretches from southern U.S.A into Mexico. It is occupied by unique animals such as nectar-feeding bats and plants such as Cardon and Saguaro cacti. I first visited it in 2008 in hunt of the lesser-leaf-nose bat (see below) in the Mexican area of Bahia de-Kino on the sea of Cortes. I came back to visit its northern brother in Arizona this May.

During the spring and early summer the Cardon cacti flowers and the lesser-long-nose bats that come at the beginning of winter all the way from the U.S, feed on the nectar and pollinate the cacti. Each flower opens for less than 24 (it opens around sun-set and closes by noon the next day). If it is pollinated it will stay on the cactus and become a fruit. If it does not, it dries and falls. The cactus will do anything to attract the bats. It "paints" the flowers white to make them salient in the dark, it directs them upwards towards the bats' sonar system and it makes the nectar extremely sweet (~30% sugar). It’s a 24 hour game and the cactus must make many critical decisions such as when to open the flowers.

Night in the Sonora Desert - press to see more

Cardon flower opening - press to watch movie

אמריקה 1, געגועי לגרמניה 20.03.2010                               

[View with PicLens]

"אקסקיוז מי סר, האם זה מלפפון?" פנה אלי בסופרמרקט אמריקאי מעונב האוחז בידו מלפפון באורך 40 סנטימטר. "כן" הנהנתי. "יש כאן מלפפונים חמודה. הם פשוט קצת קטנים, שאקנה?" הסביר לסלולאר הזעיר שבידו. "הקטנים יותר טעימים" ניסיתי, אבל הוא רק חייך אלי בנימוס. נשבע לכם שלא התכוונתי לכתוב. מה כבר אפשר לחדש על אמריקה, אבל הבחור עם המלפפון השחיז את העיפרון שלי ועורר אצלי געגועים עזים לגרמניה.
זה התחיל בחמש בבוקר בשדה בבולטימור. "כל עוד אתה מחזיק (יש לקרא בהגייה אמריקאית:Kole Ode Atha), באחד מאלה דוק, אתה תמיד חוזר הביתה" הטיף לי שוטר נלהב מאחורי דלפק ביקורת הגבולות ונופף לעברי את הדרכון האמריקאי שלי לאחר שבתגובה לשאלתו "מאין אתה חוזר אלינו?" השבתי שאני לא ממש חוזר כי אני לא ממש גר כאן. "אלא אם תקבל החלטה מודעת ותוותר באופן רצוני על הדבר הזה כאן" הוא עצר כדי לשוב ולנופף בדרכון, "זה תמיד יהיה הבית שלך" פסק "ברוך הבא הביתה דוקטור!" הוא צעק ואני מרחתי את קורי השינה על החולצה והתלבטתי אם להצדיע.

האוניברסיטה של מרילנד ממוקמת בעיירה College Park, בין וושינגטון די-סי לבולטימור. אל תתנו לשם להטעות אתכם, מדובר בחור פרובינציאלי אמריקאי טיפוסי שהגרסא העברית "גן המכללה" מיטיבה לתאר אותו. הקמפוס ממוקם באמצע שום מקום והעיירה הקטנטונת פזורה סביבו בגסות על פני מרחבים עצומים. ללא רכב אתה מרגיש חסר אונים כאחרון הסנאים המטומטמים המקפצים בחביבות על כבלי החשמל ובטוחים שהם ביער. נדרשתי לשבוע שלם כדי לצעוד את מרחק חמשת הקילומטרים עד לסופרמארקט הראוי הקרוב ביותר לביתי. שבוע שבו רכשתי מצרכי מזון בחנות של תחנת הדלק השכנה והדרדרתי עד כדי אכילת מנות חמות.
בסופר, שגודלו כמגרש פוטבול אפשר למצוא הכל החל ממרק כרוב מבושל, אך קפוא וכלה בתרנגול הודו שלם ארוז בתוך שקית, העמס בתא המטען וסע. בין שורות המזון נתקלתי באזור שלם של מדפים שתויות עם מגיני דויד כחולים והכתובת Kosher for Passover הוצמדו אליהם. המוצרים הכשרים כללו מרק עוף של אוסם, חמוצים של קבוצת יבנה ואפילו צמר גפן מתוק ורוד ארוז בקופסאות פלסטיק. ליד השערות הוורודות ניצבו סדורות מופתית מלחיות כחול לבן שהכותרת David’s salt מוטבעת עליהן. זרקתי אחת מהן לעגלה שלי והסתלקתי משם כשאני מפזם לעצמי: "מלח לדויד המלח, מלח מלח לדויד."
במקביל אלי הגיעה למעבדה סטודנטית צרפתיה בשם לורלין, שהאמריקאים מכנים אותה בפה פעור לורליייין. מכיון שהגיעה במסגרת מסודרת של חילופי סטודנטים, חויבה לורלין לקחת חלק בסדנת אוריינטציה של האוניברסיטה שכללה בין יתר הדברים, שיעורים בהתנהגות נכונה בארה"ב. מורה צעירה הציגה לסטודנטים הזרים מצגת בה תוארו מצבים שעלולים להביך את האמריקאי הממוצע כמו למשל עמידה סמוכה מדי אליו.
בנוסף, לימדו אותם שכשהאמריקאי מחייך הוא לא באמת מתכוון לכך, או כפי שהם הציגו זאת: "אם מישהו מחייך אליך זה לא אומר שהוא רוצה להיות חבר שלך". עוד חשוב לדעת, למדה לורלין, שכשהאמריקאי אומר לך "נתראה" או "נשמור על קשר" הוא מתכוון לכל היותר ל"אולי בחיים אחרים הייתי מוצא זמן להתראות אתך שוב." זה הזכיר לי שיחה ששמעתי פעם בגרמניה בין שני מכרים ותיקים. האמריקאי אמר לגרמני משהו כמו: "נפגש פעם בניו-יורק" והגרמני השיב לו ללא היסוס: "מתי?" ועתה אני תוהה אם היזמה הברוכה הזו נוצרה לאחר שסינים רבים הופיעו בקמפוס בשבתות לאחר שמישהו אמר להם בטעות ביום שישי "נתראה מחר".
לורלין סיפרה לסטודנטים האמריקאים במעבדה על ההרצאות. "הסבירו לנו שהאמריקאים לעולם לא יאמרו: אני לא מסכים עם דבריך, אלא ינסו להעביר את המסר בצורה מעודנת לא ישירה", היא סיפרה. "זה נכון" הגיב מיד אחד הסטודנטים והמשיך "אבל לא לחלוטין. אי אפשר להכליל".

הסדר המופתי השורר כאן עלול לפעמים למצוא חן בעיני האורח המזדמן. כך למשל היה כשיצאתי מהבית בו אני מתגורר בבוקר הראשון ונתקלתי באשה שתפקידה במשרה מלאה הוא להזהיר את העוברים והשבים מהשיפוצים ברחוב. "בוקר טוב אדוני" חייכה אלי האישה הלבושה מדים מחזירים אור מכף רגל ועד ראש והכווינה אותי באדיבות אל המעבר הבטוח שהוכן מבעוד מועד. כך צריך להיות במדינה מתוקנת חשבתי לעצמי עד שבאותו הערב, כשצפיתי בטלויזיה, נזכרתי שמה שעומד מאחורי הסדר הזה הוא הפחד המתמיד מתביעות. התכנית הנפוצה ביותר בטלויזיה בארה"ב היא הפרסומת. הפרסומת הנפוצה ביותר היא פרסומת לתרופות בה משחק גבר נאה בן ארבעים גבר מזדקן בן שישים שחייו היו מושלמים אילולא אותו כאב גב מעיק או כיב מעי מציק. הוא מספר לצופים כיצד הציע לו הרופא האישי מרשם לתרופה חדשה בעלת שם פסאודו-מדעי ארוך, ממליץ להם לדרוש את המרשם מהרופאים ומבטיח שהמינון הראשון ינתן חינם. עד כאן די מגעיל, אבל מה שבא אחר כך באמת שובר אותך. בסיומה של כל פרסומת לתרופות, במרווח הזמן הצר שבין החיוך המקסים של הגבר שזה עתה נפטר מגידול נוראי לבין ההמלצה לכם לנהוג כמוהו, מונה במהירות קריין מיומן את תופעות הלוואי האפשריות של התרופה. כך למשל בסיומה של הפרסומת לכמוסות למניעת צרבת בה צפיתי פלט הקריין בזריזות: "תרופה זו עלולה לגרום לכאבי-בטן,יציאות-רכות,אובדן-זכרון,מחלות-ריאה-סופניות,וגושים-מוגלתיים-בפנים" אבל היא איננה יכולה לגרום לכך שתתבעו אותנו, בקשו מהרופא שלכם את המרשם עוד היום.
לאחר חמש דקות של פרסומות אמריקאיות אתה מיד מעדיף את אי הסדר התמים שלנו, או טוב מכך, את גרסת ה"היה אחראי למעשיך" או שא בתוצאות הגרמנית. כבר הזכרתי געגועים?

מה לא נאמר על כמה הכל באמריקה גדול מדי ומה לא נכתב על כך שלאסקימואים יש 300 מילים להגדרת מצבי צבירה שונים של קרח ושלבדווים יש 500 מילים המפרטות את חלקיו השונים של הגמל בהן מילה יחידה לתיאור השערה הבהירה המבצבצת בקצה הזנב (دابرة). שני הנושאים לעוסים להחליא, אבל אם תחברו את שתי התופעות יחד תווכחו שלאמריקאים אין מילה שמשמעה קטן ובשל כך, כשאתה מבקש להזמין הפוך קטן בסטאר-בקס אתה מוצא עצמך מתלבט בין גבוה (Tall) המתאר את הכוס הקטנה ביותר, איטלקי גדול (Grande) המתאר את הבינונית או וונטי (Venti, 20 באיטלקית) המתאר את הכוס הענקית המכילה 20 אונקיות (0.568 ליטרים) קפה.
לסיום, בכל זאת מילה אחת לזכותה של המעצמה החזקה ביותר בעולם. איך לעזאזל יכול להיות ש-Upside-dow איטלקי גדול ב-"כוכב-הדולרים" זול יותר מאשר בבית קפה בפלורנטין?

שיהיה פסח כשר, עם הרבה מלח דויד.

Click here for photos and text

Human scarecrow, Indonesian rice fields

Egyptian fruit bat landing on an apple on the lab. These bats exhibit an optimal localization strategy, by emitting pairs of clicks that are alternately directed to the right or to the left of the target. כתבה באתר הידען Press release